בס"ד
תשובה לשואל האם יכולים
לענות אמן כששומע ברכה דרך הטעלעפאן
מאת ר' יואל ראובן ירמי' הכהן בלוי
בן הרב חיים משה יהודה הכהן בלוי – בעל
המו"ל ספרי הראשונים, שיטת הקדמונים ועוד
646-469-9419
347-918-3581-fax
לפי דעת רוב הפוסקים יכולים (ולכן מחוייבים) לענות אמן דרך הטעלעפאן
אע"פ שאי אפשר לצאת ידי חובתו בשום דבר
שצריכים לצאת ידי חובתו (דהיינו שבוודא ובוודאי שאי אפשר לצאת
שמיעת המגילה ולא הבדלה, כיוון שמה ששומע אינו קול אדם כלל וכלל אבל לענין עניית
אמן, ברכו, מודים, וקדושה וכיו"ב, יכול (ולכן מחויבים) לענות, אע"פ
שאינו שומע קול האדם ממש, כיוון שיודע לכוון בדיוק באותו רגע ממש, תוך כדי
דיבור, וראי' מפורשת מסיפור הגמרא, סוכה דף נ"א עמוד ב'.
לדוגמה:
בנוגע
למקרא מגילה, שישנו חיוב לצאת ידי חובתו ע"י שמיעה מפיו, אי אפשר לצאת
ע"י הטעלעפאן, כיון שהקול ששומע אינו קול אדם כלל וכלל, רק שומע קול
מחודש בדוגמת שמיעת קול מטייפ ריקארדער, (או פאנאגראף או CD וכיוב"ז) שהקול המוקלט אינו גוף קול האדם ממש, רק
מחודש לגמרי ורק שהוא דומה מאד לקול האדם האמיתי, אבל פשוט ששומע רק
דמיון בלבד ולא קול האדם האמיתי ממש, כלל וכלל.
לפני שדנים בהעניין פשוט שצריך לדעת מהות הטעכנאלאגיא של
הטעלעפאן והוא (בקיצור):
קול האדם יוצא מפיו במקום א', פועל על האוויר בסמוך לו, שפועל
על ידי הכאה VIBRATION
על מתכת (בזמננינו גם פלאסטיק) (שנקרא MICROPHONE) וזה פועל לייצר כח מחודש, אחר, של חשמל, שעובר דרך הקו, ומגיע למקום ב'.
והנה השידור (החי) הזה, אינו העברת קול אדם כלל וכלל, רק
כוח מחודש של חשמל לגמרי והוא העברת כח החשמל, ממקום אחד למקום שני, בלבד ותו לא
- אלא שכח החשמל הזה, יש בו הציור וההשפעה
של הקול המקורי, שפעל על החשמל שיה' מושפע ממנו (שנקרא MODULATED )
בדומה ובדוגמת קול האדם.- אבל אינו אלא דמיון בלבד, ולא קול אמיתי
כלל וכלל.
אח"כ, כשמגיע החשמל הזה, למקום שני, דרך הקווים של
חוטי החשמל, (ועד"ז בסעל-פאן ואד"ז בראדיא), אזי פועל החשמל לעשות הכאה VIBRATION על מתכת (בזמננינו גם פלאסטיק או נייר) (שנקרא SPEAKER) והשומע, שומע קול מחודש וקול אחר לגמרי שאינו קול אדם כלל וכלל,
אלא שומע קול של מתכת בלבד – שהוא רק כדמיון ובדומה לקול האדם האריגינאלי – ועל
דרך משל, כמו מי שרואה תמונה של איש, שאינו איש כלל, רק נראה כמותו ממש ואינו אלא
דמיון ותמונה בלבד.
.ואע"פ
שהבעל מנ"א, ועוד, התירו גם בזה, כבר דנו בזה כל הבאים אחריו שמוכח, ממה שכתבו
הם בעצמם, שמוכח מתוכו, שהמומחים שהסבירו להם המציאות של הטעלעפאן, טעו, אז,
בהמציאות של פעולת הטעלעפאן. ופשוט הוא, שבכל מקום שרב, פוסק הלכה, על "איזה
דבר", דהיינו, שבאו אנשים המספרים להרב על "איזה דבר", והרב פוסק, "על
הדבר המסופר", הרי פשוט הוא, שהפסק דין הוא אך ורק בתנאי שמה שסיפרו להרב הוא
מציאות אמיתי, ולא דבר המדומה אשר מעולם לא הי' ולא נברא מציאות כזה. בגשמיות.
שפשוט הוא שהפסק דין מלכתחילה לא הי' חל על שום מציאות אמיתי, מכיון "שדבר
כזה" אפילו לא קיים בעולם, אלה שטעו בזה, אלו שהסבירו לו הטעכנאלאגיע של
הטעלעפאן,.מהו המציאת של מכשיר זה, ובדיוק
איך הוא פועל.
והנה, כשאנו מעיינים בספרי שאלות ותשובות, של הפוסקים של
הדור הקודם, ואנו רואים איזה פסק דין בדבר, - איך אנו יכולים לדעת עם הפסק דין שלהם
הי' על דבר אמיתי, או עם הפסק דין שלהם, הי רק על דבר כזה, שאינו קיים באמת, (פסק על
מציאות המדומה, פסק על דבר שעדיין לא הי' ולא נברא) - מפני שהאנשים שהסבירו לו מהו באמת מציאות של
טעלעפאן, ואיך הוא פועל, דהיינו פרטי הדברים של הטעכעלאגיע - לא הסבירו לו הדבר על נכונו בדיוק.
וזהו דבר שקל לדעת, מדבריו בעצמו, כנ"ל שמוכח מתוכו,
כשמעיינים במה שכתב וטעמו ונימוקו, של הכותב של השאלות ותשובות, רואים ברור למעלה
מכל ספק, שאלה שהתירו לצאת מגילה (והבדלה) ע"י הטעלעפאן הרי מוכח מתוכו,
מדבריו של הפוסק בעצמו, - שאלו שהסבירו לו
הטעכנעלאגיע של הטעלעפאן טעו בזה, וממילה הפסק דין אינו פסק דין מעיקרא, כיון
שהפסק דין הוה "על דבר" שלא נמצא במציאות, דהיינו "שטעלעפאן
כזה" איך שהסבירו לו, טעלעפאן כזה עדיין לא נברא, ולא קיים בעולם
"טעלעפאן כזה" - אלא כנ"ל,
שהטעלעפאן אינו קול אדם כלל וכלל וממילא לא יכולים לצאת ידי חובה.
אעפ"כ,
כשאינו צריך לצאת ידי חובתו כלל, רק רוצה לענות אמן על ברכה ששומע דרך הטעלעפאן,
פשיטא שמותר לענות אמן, מפני שההלכה היא שיכולים לענות אמן אפילו כשאינו שומע שום
קול כלל וכלל, רק יודע לכוון הרגע, שיהי, תוך כדי דבור של המברך.
(וכן בנוגע לענות בקדושה, וברכו, מודים וכיוב"ז, - (אבל
לא בקריאת התורה שצריך לצאת ידי חובתו לשמוע) -
נראה, ע"פ סברה, שאין מקום לחלק, שכמו שעונה אמן, עד"ז עונה בשאר
דברים, וזיל בתר טעמי' כדלהלן)
מקור
הדין להתיר לענות אמן אפילו כשאינו שומע קול המברך כלל וכלל, רק שיודע בבירור שהוא
בדיוק בזמן, תוך כדי דבור של סיום הברכה, הוא מסיפור הגמרא, סוכה דף נ"א עמוד ב'
"כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריא, לא ראה כבוד
גדול לישראל כל ימיו; כמין בסילקי גדול היתה... ובימה של עץ היה באמצע, וחזן הכנסת
עומד על הקרן והסודרין בידו. נטל לקרות, הלה מניף בסודרין, וכל העם עונין אמן על
כל ברכה וברכה" (תוספתא סוכה פ"ד, ה"ו; בבלי שם נא, ע"ב).
הרי
שלא שמעו שום קול אדם כלל וכלל, וענו אמן רק מפני שידעו לכוון לענות אמן תוך כדי
דבור של סיום הברכה. עד"ז (ועאכו"כ) בנידון דידן, ששומע דרך הטעלעפאן
רגע כמימרא ממש.
מעשה רב:
עד"ז, ישנו עדי ראי' מגדולי ואדמו"רי דורינו
שנהגו כך בפועל, שכששמעו ברכה דרך שידור חי, אנו אמן.
נוסף
לכל הנ"ל, אשר כבר דנו בזה כל הפוסקים דדורינו, ורובם ככולם פסקו כנ"ל,
שיכולים לענות אמן - נוסף לזה ישנו עוד ענין גדול מאד בזה, בנוגע לההצעה של
איש רב פעלים, ממזכי הרבים, עוסק בצרכי צבור, ר' פינחס גאלד שי', שרוצא לסדר באופן קבוע שי' שידור חי, מכל
התפילות מביהכ"נ, דרך הטעלעפאן, ע"מ לזכות בו, אלו שנמצאים בבתי
רפואה, וכל אלו (הנמצאים בביתם לאונסם) הזקוקים לרפואה שלמה, וכן בנוגע לאלה
שהם זקנים מאד, (שאין להם
כח ללכת לבהכ"נ בכל עת, שאנוסים הם) וכן ל"עם הנמצאים בשדה",
ולאלו הנוסעים בדרך, ולפעמים אין להם שום בהכ"נ במקומם, ולא יכולים לבא לבית
הכנסת להתפלל עם הציבור בשום אופן, וכיוצא בזה (וכן לנשים שנמצאים
בביתם מחמת השגחתם על ילדים קטנים ותינוקות) -
בכל
מקרה כנ"ל,
הרי ישנו הלכה פסוקה ומפורשת ומפורסמת, שלא רק שיכולים, ולא רק שמותרים, אלא
שחייבים להתפלל עם הציבור, עי"ז שמכוונים הזמן, להתפלל "בשעה שהציבור מתפללים" בו. והרי זה מכל שכן וקל וחומר,
כששומע התפילה דרך הטעלעפאן, שהרבה נקל יותר להתפלל ביחד עם המנין, וכיון שאנוס
הוא, הרי זה נחשב לו, כמתפלל עם הציבור, אעכו"כ בנידן דידן, מכיון שזה רגע כמימרא
ממש,
בדוגמת אלכסנדרי' שבמצרים, הרי יענה אמן ג"כ.
הנ"ל
הוא ע"פ הלכה פשוטה, אבל נוסף לזה, מובן גם ע"פ חסידות, ע"פ
מש"כ בספרים הקדושים בשם הבעל שם טוב, המאמר: "במקום של מחשבתו של אדם,
שם הוא נמצא כולו" - והרי מחשבתו ורצונו וכוונתו של מי שרוצה לשמוע להשידור
חי, מבית הכנסת, הרי זה שבמחשבתו הוא, שמתפלל ביחד עם המנין ממש (כיוון שאנוס הוא)
- ממילא כן הוא באמת, ברוחניות
העניינים, שנמצא, שהוא אכן באמת, בבית הכנסת, ומתפלל ביחד באמת.
הנ"ל הוא ע"פ חסידות, ע"פ הבעש"ט, וכו' אבל מצינו מושג הנ"ל, גם
להלכה, בנגלה דתורה – שיש לומר, שזהו מקורו של המושג של דין עירובי תחומין - ראה: רש"י בעירובין כו סע"ב ד"ה
חוץ מן המים, ובשו"ע הרב, או"ח ר"ס שסו - שמובן משם שמפני שבמחשבתו הוא במקום הערוב, לכן
"שם הוא נמצא" אע"פ שבגופו, רחוק הוא בגשמיות.
וכל
הנ"ל יומתק יותר ע"פ מאמר חז"ל בנוגע להוציא ולפטור לעם שבשדות
(ברכות ל"א ע"א) משום דאניסי כו'
עד"ז
מובן מהגמרא בסוטא - ובשו״ע בסי׳ קכ״ח סעיף כ״ה - שאע"פ שנמצאים בריחוק מקום,
מגיע אליהם הברכות מהבית הכנסת כמאמר חז"ל, "למי מברכים? לעם
שבשדות!" - והגע עצמך, שהרי העם שבשדות אינם שומעים שום קול אדם כלל
וכלל, ואעכו"כ בנידון דידן, שלא רק שאנוסים המה, אלא שמכוונין דעתם להמנין, ששומעים דרך הטעלעפאן רגע כממרא ממש -
וטעם הדבר הוא (נוסף לכל הנ"ל) גם מפני מאמר חז"ל "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת
בין ישראל לאביהם שבשמיים".
(וע"פ כל הנ"ל יומתק יותר הבא להלן:)
וכן הוא
להלכה בשו"ע, סימן צ' סעיף ט,:
ישתדל אדם להתפלל
בב"ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב"ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים (והוא הדין בני אדם הדרים
בישובים ואין להם מנין, מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים).
אגב:
נוסף
לעניין ההלכתי בזה כנ"ל, ישנו בזה גם עניין גדול מאד מבחינת רגש האדם. וכידוע
שכל הרופאים אומרים שהמצב רוח והרגש החולה, משפיע עליו הרבה לטובה, עם הוא במצב רוח
שמח ומלא וגדוש באמונה ובטחון וכו', אזי, זה
פועל עליו, שיבריא, הרבה יותר טוב ויותר מהר, והשמחה והבטחון וחיזוק המצב רוח,
עוזר לו, לא רק בתור סגולה מצד רוחניות העניינים, אלה כל הרופאים מודים בזה,
שזה עוזר הרבה מאד אפילו בגשמיות הבריאות, גם בדרך הטבע. והרי אין לך דבר גדול מזה
שאנשים האנוסים מחמת חולי, ומרגישים עצמם מוזנחים, ועצובים, ובצער גדול שאינם
יכולים להתפלל עם הציבור ולענות אמן וכו' – וע"י השידור חי, מהבית
הכנסת, נהפך להם, מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול
- ונמצא שנרפאים במהרה בעזרת השם יתברך.
ויהי
רצון שנזכה במהרה לביאת גואל צדק, לגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו
במהרה בימנו, שנצא כולנו מיגון לשמחה, משעבוד לגאולה, ומאפלה לאור גדול, אכי"ר.
נ"ב
כנ"ל,
הרבה פוסקים (שעיינתי בהם), דנו בזה - להלן הוא רשימה קטנה, חלקית, שמסקנתם
הוא כנ"ל שיכולים לענות אמן ע"י הטעלעפאן אבל לא "לצאת
ידי חובתו", בדבר שצריך "לצאת ידי חובתו" (דהיינו לא במגילה ולא הבדלה וכיוצב"ז).
שו״ת
יחוה דעת ח״ב סימן סח.
ילקוט
יוסף סי׳ תרפט.
פסקי
תשובות סי׳ רטו אות ג.
פתחי
הלכה ברכות פארסט.
אריכות
גדולה - בספר זכרון תפארת בנים ח״ד ע׳ קנג ואילך.
